פרשת השבוע שלנו היא מבין הפרשיות המעניינות בתורה..

הקב"ה מבקש מעם ישראל לבנות לו בית. משכן להשראת השכינה בתוככי עם ישראל…

ודבר ראשון בשביל שעם ישראל ירגישו מחוברים באמת..

לבנין הגדול הזה, הוא גורם להם לאקט של אחדות בתוככי המחנה..

"וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי" (כה, א-ב).

ולא סתם דרשו חז"ל ויקחו "לי – לשמי".

זאת אומרת שאומר לנו הקב"ה, תדעו לכם אתם בני ישראל הצדיקים כל נתינה שאתם נותנים למען בניין בית לי, אתם מכבדים אותי וגורמים לי נחת רוח!

כי הרצון שלכם לתת בא מתוך נדבת הלב, ממקום של רצון טוב ואמיתי..

ובאמת כמה הלב הזה, שמסנן בכל יום ויום אלפי ליטרים של דם, הנמצאים בגוף האדם, כמה אנו צריכים להשים לב על זה, לשעבד את הלב הזה והרצונות שלנו לאבינו שבשמים..

מה קורה אם פתאום אתה מרגיש שדברים לא הולכים?

רוצה לתת אבל… אין מה!

רוצה לעזור לעשות חסדים אבל… מיד כשבאים לעשות את המצווה פוקדת את הגוף חולשה גדולה ולא מוסברת!
רוצה ורוצה ורוצה…. אבל בכלל לא יוצא!

מה עושים?

מצאנו במדרש רבה על הפסוק הנז': "הדא הוא דכתיב 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזבו את המקח שנתתי לכם".

אל תעזבו את מה שהקב"ה נתן לכם במתנה!
אבל כשהקב"ה מבקש ממך לתת תרומה מהכוחות שלך כמה צריך לתת?

כותב הבעל הטורים: "נרמז כאן כמה דרגות בהפרשת תרומה וכו' עין יפה אחד מארבעים, 'כל' איש עולה לגימטריא נ' היינו נ', 'מאת כל' ראשי תיבות בגימטריא ס'.

40,50,60.

וכתב על כך בספר מדבר קדש, וזה לשונו: "ורמזה התורה כאן על כל התרומות הללו, כדי שלא יאמר אדם בדעתו כיון שהוא עין רעה והוא פחות מבינוני, אם כן אין זה נחשב לתרומה כלל, וימנע מלתת, לזה רמזה התורה גם תרומת עין הרעה, ללמדו, שחייב על כל פנים לתן אף שעדיין אינו בשלמות עין טובה".

"וזה מורה גם על ענין עבדות ה', שיש בני אדם שעובדים ה' בשלמות ביראה ואהבה, הכל לעשות נחת רוח לפניו, ולעשות רצונו יתברך, אך יש בני אדם שהגם שעובדים הבורא ברוך הוא, ולומדים ומתפללים, אך מכל מקום אינם מכוונים לעשות רצונו לבד, ויש להם תערובת של מחשבות בעבודתם, וכדי שלא יאמר אדם כיון שאיננו עושה עדיין בשלמות הראו, אם כן אין עשיתי נחשבת עדיין כלל, ויחדול מעבודתו, על זה מלמדנו כאן שאינו רשאי לעשות כן, אלא יעשה כפי שהוא עושה ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה (פסחים נ:)

והמסר מדבריו נפלא, הלא שאיפה לשלמות תמיד הייתה נחלת הכלל, וגם כן נחלת הפרט, אדם שרוצה לתת את תרומתו גם אם זה לבית כנסת, גם אם זה לכולל וגם אם זה אפילו לארגון חסד מסוים הקרוב לליבו מאוד, לפעמים מתגנבת מחשבה אם אני לא ייתן כפי מה שצריך, אז אולי באמת הנתינה שלי לא תחשב נתינה במלואה, לא נתינה של "עין טובה", בא הרב ומלמדנו שאדם אסור לו להכניס בליבו מחשבות מהסוג הזה, הלא גם אם 99%  ולא מאה, אבל זה עדיין 99, עדיין מישהו עבד על זה בשביל להגיע למספר הזה, לכן אדם צריך לדעת יסוד גדול בנפשו, גם אם כרגע אולי לא מסתדר לך להגיע למאה, אתה לא מספיק את מה שאתה באמת רוצה להספיק בשביל לעשות נחת רוח לה' יתברך, תדע, מעשיך עושים נחת רוח גדולה לפני ה' יתברך, כי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, נחת רוח עמוקה, שמשפיעה גם עליך..

שמעתי פעם אנקדוטה מסוימת לפני הרבה שנים – ששאלו פעם את מרן הרב שך ע"ה, כשהרב היה בחור כמה הרב קיבל במבחנים?

ענה הרב – 70 -80. 

אז איך הרב יצא כל כך גאון מחבר "האבי עזרי", הנודע על הרמב"ם?

"זה לא אומר כלום, ענה, בעיקר חשוב השאיפות של האדם..

שנזכה ליישם זאת גם לחיים שלנו תמיד!

אמן ואמן!

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!

המאמר נכתב לרפואת הנערה

שמחה ליאם בת חנה תחי'.

בתושח"י.